<h1>ראבי"ה סימן קי"א</h1>
<h2>דף לט:</h2>
הביאו לפניו פתיתין ושלמין [וכו']. הפתיתין באו מלחם גדול, דומיא [דבצל] דמייתי עלה, ולעיל תרצינן נמי גבי חביצא הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול ומהני נמי לפירורין. והפתיתין יותר גדולים מן השלם, דאם לא כן מה חשיבות יש לפתיתין הלא ממין אחד הם, ובזה לא היה חולק רב הונא על ר' יוחנן, אלא עיקר כדפרישית. וקיימא לן כל כי האי גוונא [ירא שמים יוצא ידי שניהם, ו] מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, כמר בריה דרבינא. יש מפרש מאיזה מהם שירצה, מדקאמר סתם ובוצע, ויש לפרש לשון בתוך תחת שלימה, אי נמי עליה באמצעה כדי שתראה [הפרוסה] לכל צדדים, לשון תוך. ומשום דאין מעבירין על המצות נראה טפי שבוצע על העליון לפירוש הראשון, וכן לפירוש השני [בפרוסה] הבולטת לכל צד. אבל אי הוה השלם גדול מברך על השלם לבדו לכולי עלמא. והני מילי כשהם ממין אחד, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, דתני רב שלמן עלה מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, ההיא מיירי אפי' הפרוסה קטנה מן השלימה, שמתוך חביבותה נחשבת כשלימה של שעורים. והאי דקאמר ששמת שלום בין התלמידים, אע"ג דלעיל קאמר אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חיטים ופוטר את השלימה של שעורים, כבר היה ידוע בימיו מחלוקת גם בדבר זה. ובמקצת מה שפסקתי בדבר זה מצאתי סעד בפסקי רבינו שמעיה. אבל רש"י פירש כתנאי אפרוסה של חטין ושלימה של שעורים ובדתני רב שלמן לא גריס אלא בסתם פרוסה ושלימה, וששמת שלום בין התלמידים היינו רב הונא ור' יוחנן. ובפר"ח גרסינן בהא דתני רב שלמן פרוסה של חטין ושלימה של שעורים וכו'. ומיהו אפי' לר' יוחנן אם בירך על הפרוסה יצא, אע"ג דחיסר [מצוה], ורב הונא סבר שיכול לברך על איזה מהם שירצה. אי נמי יש לומר שמברך על הפתיתין מפני שהם גדולים. ואם שניהם מין אחד והאחד סולת או רק יפה מחבירו במקצת והסולת פרוסה ושאינו יפה שלם, דהוי בכל חד וחד חדא לטיבותא וחדא לגריעותא, מברך על איזה מהם שירצה. וכן מוכח לשון הירושלמי, דגרסינן בפרקין תני מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר גלוסקין ושלימה של בעל הבית אומר על הגלוסקין, פי' דככרות של בעל הבית גדולים מאד, וקורא אותה שלימה לגבי גלוסקא, כדתנן ר' עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית ולכך כיון שהן מין אחד מברך על הגלוסקאות שהם שלימות ונקיות והן מובחרות. ותו גרסינן התם פרוסה של גלוסקא ושלימה של בעל הבית אומר על השלימה של בעל הבית פת חטים ופת שעורין אומר על של חטין פרוסה של חטין ושלמה של שעורין אומר על הפרוסה של חטין פת שעורין ופת כוסמין אומר על של שעורין והלא של כוסמין יפה הימנה אלא שזה ממין שבעה וזה אינו ממין שבעה ר' יעקב בר אחא אמר דר' יהודה היא דאמר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך פת טמאה ופת טהורה אומר על הטהורה פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה אומר [על] איזה מהם שירצה. פירוש חדא לטיבותא וחדא לגריעותא בכל חדא וחדא, והם מין אחד מדקתני סתמא, והן שוים, והלשון משמע כן, מדנקט בגמרא דידן שלימה של שעורים שהוא מין אחר לגבי חטים. ושמעתי מן הירושלמי שאם יש לפניו לחם של גוים נקי כגון גלוסקאות נקיות אך שאין הכל אוכלים אותו מפני חומר פת של גוים, ודמי לפת טמאה, ויש לפניו ככרות של בעל הבית שאין בו משום פת של גוים ואינן נקיות אם שניהם שלמים מברך על איזה מהם שירצה, ולא מחמירים בזה טפי מבפת טמאה לאוכלי חולין בטהרה. ואי נמי אם נפרש בזמן הזה לאוכלין בטומאה (מיהו) איסורא מיהא איכא, כדכתיב ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים, ובפרק קמא דנדה גרסינן חבריא מדכן בגלילא, והיו מזין עליהם. ולישנא נמי משמע הכי, שאם הטמאה כטהורה פשיטא שיברך על הנקייה, ופת של גוים לא חמיר, שהרי יש אמורא שאמר שהפת של גוים הותרה בבית דין, ובירושלמי תלה לה במנהג, כדפרשתי בתשובה עבודה זרה בספר זה. ואומר אני שאם הסיב על השלחן אצלו ישראל האוכל פת של גוים אפילו הכי יכול לבצוע מי [שאינו רגיל] לאכול. ולא אמרינן הכא (ד)אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ולא דמי נמי להך דעירובין דאמרינן ליתביה לינוקא, דהתם מיירי באיסורא דאורייתא, ועוד דכשנאסר פת של גוים לשניהם נאסר, ואם כן מצינו חוטא נשכר. ומוטב שיברך בעל הבית שמצוה מוטלת עליו, או אם ראוי לברך (עליו) מפני פריש[ו]תו, מפני שהתירו לו, ואי לא מיחזי כיוהרא. תדע דהא שקולים הם פת טמאה נקייה ופת קיבר טהורה, ואפילו הכי [הרשוהו] לברך על הטמאה, ולא אמרינן יכול אתה לקיים את שניהם, דלא החמירו בהכי מפני חביבות היפה להידור מצות ברכה. וכיון שהותר [לו] לבצוע הותר [לו] בכל הסעודה הזאת. וזכר לדבר דאמרינן מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו, ובריש פרק מי שהוציאוהו גרסינן אמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומין וכיון דעל על, משמע אפי' רחוק קצת לצד תחומין, דלא החמירו באיסורי דרבנן. [ועוד] דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע ובירך ואין זה מברך אלא מנאץ. והא לא אמרינן דלבצ(ו)ע אכולה שירותא, דהא מחזי כרעבתנותא, [אלא כטעם] שפירשתי: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. פירשתי בספר זה בערבי פסחים: והא דר' זירא דהוה בצע אכולה שירותא פירשתי בהלכות שבת.
